תארו לעצמכם שכונה שאין בה מקום מפגש לתושבים, שלקהילה אין איך להכיר ולהתחבר. תארו לעצמכם שאף יזם פרטי לא יקים בשכונה בית קפה, פאב או אפילו ג'ימבורי כי זה לא מרכז העיר, כי זה לא בטוח יצליח וכי זה לא הקהילה שלו. מכירים שכונה כזו? עכשיו תארו לעצמכם פאב בשכונה. לא של בעל אחד, אלא של מאה תושבים. כל אחד קנה מניה בסכום קטן, ולכל אחד יש בדיוק קול אחד. ככה נראה קואופרטיב צרכנים — עסק שהקהילה מחזיקה, מנהלת ומרוויחה ממנו יחד.
איך זה עובד?
הרבה חברים מחזיקים בעסק במשותף, כל אחד בסכום נמוך. כל מניה שווה קול אחד, ואי אפשר לצבור אחוזים - אדם אחד, קול אחד. זה מה שמשאיר את הכוח מחולק באמת, בלי בעל בית ששולט.
מי מנהל?
הקואופרטיב עצמו. הניהול והפעילות השוטפת בידי החברים, לא בידי משקיע חיצוני. ועד מנהל*
ומעבר לעסק - קהילה.
כשאנשים מחזיקים יחד במקום, נוצר סביבו משהו גדול מעסק: קהילה שנפגשת סביב דבר ששייך לה.
מאיפה מגיע הכסף?
בדרך כלל שילוב של שלושה: הכנסות מהפעילות, תמיכות חיצוניות, וכספי המניות של החברים. מבחינה משפטית, קואופרטיב מאוגד לרוב כאגודה שיתופית.
הדוגמה הכי מוכרת היא הפאב הקהילתי — ואנחנו מכירים את זה מקרוב: רותם, שותפה ב'שתי וערב', הקימה את פאב הקואופרטיב "זאביק", בשכונת פסגת זאב בירושלים. שכונה שרוב תושביה קרו לה "שכונת שינה" כי ברור שגם העבודה וגם החיים החברתיים לא מתקיימים בה. ויש צורך, ויש אנשים, וקמה קהילה שיש לב פאב , או שקם פאב שיש לו קהילה - לא משנה מאיזה זווית בסוף קואופרטיב הוא קהילה, אחריות משותפת, ומודל כלכלי.
וזה בדיוק מה שאנחנו עושים: לוקחים אתגר מקומי, ומקימים סביבו עסק חברתי שהתושבים עצמם מנהלים - כזה שממשיך לפעול הרבה אחרי שאנחנו הולכים. הקואופרטיב הוא אחד המודלים היפים לזה. כשהעסק שייך לכולם, לכולם אכפת שיצליח.
יש בשכונה שלכם אתגר שאפשר להפוך לעסק כזה? בואו נדבר.